הנסיעה – מחשבות, תחושות ותסמונת המתחזה

קורס עיצוב מוצרים דיגיטלים של שגיא שרייבר בסטודיו 6B- השיעור הראשון

הנסיעה חזרה הביתה מהשיעור הראשון בקורס לעיצוב מוצרים דיגיטלים של שגיא שרייבר ערכה כשעה וחצי אך הרגישה כמו דקה.
ברגע שעליתי על כביש החוף ופחות התמקדתי בלצאת מתל אביב (שרק על זה אפשר לכתוב עוד כתבה שלמה...) התחילו לעלות ולצוף המון מחשבות, תחושות, הבנות ותובנות.

הפעלתי רשימת שירים רנדומלית מהנייד שלי והשיר הראשון שהופיע הוא: stop crying your hart out של להקת אואזיס.
משתפת את סרטון השיר מ- You Tube:
השיר עורר בי המון דברים, בעיקר תחושת גאווה על כך שאני עושה דברים, יוזמת, לא נותנת לפחד לעצור אותי ולנהל אותי, על כך שהצלחתי להיות נוכחת בשיעור. הקשבתי לכל הסיפורים המעניינים של חבורת אנשים מרשימים ומיוחדים, כל אחד בתחומו, והצלחתי להתרגש, להתעניין ולא לפחד.
לשם שינוי לא ערכתי השוואות, לא הקטנתי את עצמי, לא שפטתי את התחושות שלי, הצלחתי להיות בכאן ועכשיו ובאמת להנות. מה שהיה הכי טוב בסיפור הוא: שלא הרגשתי מתחזה.

בשנה האחרונה התעניינתי מאוד בתסמונת המתחזה וזאת בעיקר בגלל שהרגשתי שהיא פשוט נכתבה עלי.
תסמונת המתחזה (Impostor syndrome) היא מונח שנטבע ע"י הפסיכולוגיות פולין קלרנס וסוזאן אימס בשנת 1978.
אדם שחווה תסמונת זו אינו מסוגל להפנים את ההישגים והיכולות שלו ומשוכנע שאינו ראוי להישגים אלה. הוא דוחה כל ראיה או הוכחה חיצוניים להישגים.
בעקבות זה הוא חי כל הזמן בחשש ש"המסכה תקרע" והמתחזה יחשף.

מצרפת קישורים לשלוש הרצאות TED בנושא שממש נהניתי לשמוע ולראות:
https://www.youtube.com/watch?v=zNBmHXS3A6I&t=73s
https://www.youtube.com/watch?v=J9PgY1mbPgM
https://www.youtube.com/watch?reload=9&v=whyUPLJZljE

וכך הרגשתי
, מסביבי כולם חשבו שאני מאוד חזקה, שהכל קטן עלי, אבל מבפנים הרגשתי כמו מתחזה, כאילו אני ילדונת קטנטונת שמשחקת אותה גדולה.
זה התיש אותי מאוד! כי למרות שסיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה בהצטיינות, למרות שקודמתי בעבודה כמו מטאור והובלתי צוות של 200 אנשים, למרות שהיו לי פרוייקטים גדולים ומאוד מוצלחים, למרות החיזוקים מהלקוחות וכל הפרגונים שקיבלתי לא הצלחתי לשייך כלום לעצמי והרגשתי שהכל הצגה אחת גדולה.

ככל שהצלחתי יותר, רמת הלחץ והדרישות שלי מעצמי גדלו, שום דבר לא היה מספיק טוב, תמיד חשבתי בתוך תוכי שמישהו אחר בטח היה עושה את זה יותר טוב.
הגעתי למצב שדחיתי המון עבודות, כל פעם הייתה לי סיבה אחרת, האמת היא, שאפילו רציתי שהלקוחות הקבועים שלי לא יתקשרו. רציתי שקט, להעלם (מבחינה מקצועית כמובן).
ברגע שפנו אלי 2 חברות (מהגדולות בארץ ושהיו מספקות לי עבודה בהיקף עצום) ואני סרבתי, הבנתי שאני בבעיה.
אפילו כשהצעות מצויינות מופיעות על פתח דלתי, אני טורקת אותה ומעיפה אותן מעלי.

הבנתי שאני חייבת לשנות ולטפל בבעיה, היא לא תעלם מעצמה, היא רק תגדל ותתעצם.

אז התחלתי ללכת לטיפול (ממליצה לכל אחד שיכול להרשות לעצמו).
לקח לי המון זמן להפתח (למרות שיש לי מטפלת פשוט מדהימה), וכמעט בכל מפגש החלטתי לפרוש, אבל בסוף נשארתי ולאט לאט (באמת לאט...עברו כבר כמעט שנתיים) התחלתי להסיר את המסכות שהיו לי או שחשבתי שיש לי, הבנתי שאני לא מושלמת ובחיים לא אהיה, שיש דברים שאני פחות טובה בהם ויש דברים שאני יותר חזקה בהם.
הבנתי שלהכשל זה חשוב, זה אומר לפחות שניסיתי וככל שנפרדתי מהמסכה התחלתי לשייך את ההצלחות לעצמי.
התחלתי להקשיב לעצמי ופחות לבקר ולשפוט.

לקראת סוף הנסיעה התחיל השיר: מישהו אחר- של דודי בר דוד ומאיה הרמן (שיר פשוט מקסים),
משתפת את סרטון השיר מ- You Tube:
פתאום הכל התחבר לי. הבנתי שעשיתי דרך, שלפני עוד דרך ארוכה, ושהפעם אני יוצאת אליה עם יותר כלים והרבה יותר סלחנות.

והכי חשוב, כמו שנאמר בשיר, למדתי לחיות עם עצמי ולא לנסות להיות מישהו אחר.

מצפה לגלות, איזה תחושות, מחשבות, פחדים יהיו לי בנסיעות הבאות... בטוחה שמשעמם לא יהיה לי....